דחיית ערעורים על פס"ד של ביהמ"ש הצבאי שומרון

בתאריך 25.7.07 גזר בימ"ש קמא את עונשו של המערער, מועין חסן עלי עליוי, לכדי 52 חודשי מאסר. 28 חודשי מאסר קבע ביהמ"ש כי יהיו לריצוי בפועל, ואילו היתרה תהייה על תנאי.

במסגרת הנימוקים לגזר הדין, קובע ביהמ"ש כי חומרה מיוחדת עולה ממעשיו של המערער. יחד עם זאת, החליט ביהמ"ש שלא למצות את הדין עם המערער והטיל עליו עונש קל יחסית, אשר ברגיל, אין בו כדי לשקף את רמת הענישה הראויה לעבירה בה הורשע.

הצדדים לא ראו עין בעין את החלטותיו של ביהמ"ש, ולפיכך הזדרזו לערער עליהן זה בכה וזה בכה. הסנגוריה התקשתה להשלים עם דחיית טענותיה במשפט הזוטא, אף התקשתה להשלים עם הרשעתו של המערער אגב כך, ולפיכך עתרה לביהמ"ש זה, בסוגיות הנזכרות, ודרשה לזכות את מרשה מכל אשמה. מאידך, והגם כי התביעה הצבאית חתרה להרשעת המערער בכל המיוחס לו בכתב האישום, הרי כי לא השלימה עם הצורך שראה ביהמ"ש להקל עם המערער, ועל כן דרשה להחמיר בעניינו.

בטיעוניה בכתב ובעל פה, התמקדה הסנגוריה בראש ובראשונה, בשאלת קבילות אמרת המערער ובמשקלה. לטענתה, שגה ביהמ"ש בניתוח הראיות ובהבנת הממצאים הרפואיים, ועל כן, בא לכדי שגגה כשהעביר את נטל השכנוע לשכמו של המערער דווקא. הסנגוריה  שבה ונתחה את טענת המערער כי הותקף פיזית עובר למסירת אמרתו, ועל כן, היה לו לביהמ"ש לפסול את אמרתו ולא לקבלה כראיה. גם בכל הנוגע להכרעת הדין ולהרשעת המערער בכל המיוחס לו בכתב האישום, שגה ביהמ"ש, כך לטענת הסנגוריה, הואיל והיה לו להתייחס לספקות העולים, לנוכח התשתית הראייתית שהניחה בפניו התביעה הצבאית. כך או כך, לעניין העונש, דורשת הסנגוריה להקל בעונשו, ואילו התביעה עותרת להחמרה במסגרת העונשית שהושתה על המערער.

לעניין טענות הסנגוריה, ככל שאלו נוגעות למשפט הזוטא, אציין כבר עתה כי לא ראיתי ממש בטענות אלו.

בפס"ד עד"י 4090/06 התוב"ץ נ' רימאוי סקר בית משפט זה את השתלשלות ההלכה שאין ערכאת הערעור נוהגת להתערב בממצאי מהימנות של ערכאה קמא:

"אין בית-המשפט לערעורים בודק מחדש את צדקתו או רשעתו של הנאשם, הוא בודק את - כשרותו או פסלותו של פסק הדין! ואין זה משחק מלים בעלמא, כי רב ההבדל וגדול השוני; בין בחינת אמיתות המעשים שיוחסו לנאשם, לבין בחינת נכונות הדרכים בהם הלך ביהמ"ש דלמטה, בדונו את המעשים ההם. אך מאידך גיסא קיימת גם הקבלה מסויימת ביניהם, והיא: כשם שבית-המשפט הדן בעניין לא ירשיע את הנאשם, אלא אם כן שוכנע, ללא ספק המתקבל על הדעת, כי אמנם אשם האיש בעבירה שיוחסה לו, כך גם בית-המשפט לערעורים לא יסתור מסקנה שהוסקה מעובדות שהוכחו כחוק - לא "ירשיע" את פסק-הדין, אם ניתן להיאמר כך, באין ליקויי סמכות, דיון, פסולי עדות, טעות דבר הלכה ודומיהם - אלא אם כן שוכנע, כי הסקת המסקנה ההיא על ידי בית-המשפט דלמטה היתה, מבחינה הגיונית, פסולה בתכלית 'פסולה בתכלית' מבחינה הגיונית, פירושה: מסקנה חסרת שחר, אבסורד לכל , ולא כאשר היא רק 'אינה נראית' לשופטי בית-המשפט לערעורים". (ע"פ 125/50 יעקובוביץ' נ' היועץ המשפטי, פ"ד ו 514, 560).

וראו גם: ע"פ 50/59 פרלמן נ' היועץ המשפטי, פ"ד יג 802.

אומנם, בעבר נהגה גישה נוקשה בישראל בכל הקשור להתערבות בממצאי מהימנות. אולם, הלכה זו זכתה לריכוך מסוים בשורה של החלטות החל משנות ה-80. ברוח זו נקבע כי כאשר ממצאים עובדתיים של הערכאה הראשונה היו מבוססים על שיקולים שבהגיון בלבד, או על הגיונה הפנימי של העדות, או סבירותה ביחס למכלול הראיות, ערכאת הערעור חופשית לבחון את קביעות הערכאה הראשונה ולהתערב בהן (ראה לדוגמא ע"א 260/82 סלומון נ' אמונה, פ"ד לח (4) 253, 264 ואף ע"פ 5937/94 שאבי נ' מדינת ישראל, פ"ד מט (3) 832).

בהמשך צעד ביהמ"ש העליון צעד נוסף כאשר סייג את הלכת אי-ההתערבות וקבע כי רשאי ביהמ"ש להעביר תחת שבט ביקורתו את המסקנות אליהן הגיע בימ"ש קמא על סמך העובדות אותן קבע (ע"פ 190/82 מרקוס נ' מדינת ישראל, פ"ד לז (1) 225), ואף את קביעותיו בשאלות מהימנות אם אלה נבעו מהערכת מסמכים כתובים או ראיות חפציות אחרות (ע"פ 398/89 מנצור נ' מדינת ישראל, וגם ע"פ 1625/94 כהן נ' מדינת ישראל, פ"ד מח (5) 152).

יתרה מזו, אף מצאנו התערבות של ערכאת הערעור בממצאי מהימנות המבוססים על התרשמות אם ביהמ"ש הגיע למסקנה כי התגלתה טעות מהותית בשיקול דעתה של ערכאה קמא (ראה בעניין זה הפסיקה המצוטטת על ידי ע' גרוס, במאמרו "חקר האמת והביקורת השיפוטית" עיוני משפט כ' (תשנ"ז, חוברת מס' 3) 551, 561 ליד הערה 35.

דא עקא, אין בהתפתחות זו כדי לשנות את היסוד ההגיוני הטמון בהלכת אי-ההתערבות, קרי, היתרון השמור לערכאה הדיונית, אשר יכלה להתרשם באופן בלתי אמצעי מן העד. ואף היום בתי המשפט לערעורים נוטים לא להתערב אלא בנסיבות מיוחדות:

"הלכה ידועה היא כי ערכאת הערעור לא תתערב בממצאי מהימנות שנקבעו על- ידי הערכאה הדיונית, אשר שמעה את העדויות שהובאו בפניה והתרשמה מהן, אלא במקרים יוצאים מן הכלל, וכאשר קיימות נסיבות מיוחדות המצדיקות את התערבותה" (ע"פ 993/00 אורי שלמה נור נ' מדינת ישראל נו(6) 205, עמוד 219 וראו הפניות שם).

במקרה הנוכחי עיקר דחיית טענות הזוטא שהעלה המערער נעוצה בהתרשמות בימ"ש קמא מהתנהגות העדים על דוכן העדים, אופן מסירת העדות ותגובותיהם לשאלות הצדדים. בית המשפט התרשם באופן בלתי אמצעי מעדי התביעה והסנגוריה וביניהם מהמערער עצמו והחליט אגב כך מהו המשקל שיש לייחס לכל עדות. בית משפט קמא אף הדגיש את התרשמותו החיובית מעדי התביעה, באומרו:

"ייאמר כבר כעת, כי רס"מ אבראהים הותיר במהלך עדותו רושם חיובי מאוד. דבריו היו סדורים, הגיוניים ונתמכו בהסברים אמינים ובעובדות שהובאו על ידו, כפי שיפורט להלן. לאור האמור, החלטתי ליתן לדברי העד משקל מלא " (עמ' 4 שורות 11-13 להכרעת דינו של בית משפט קמא).

ובהמשך, באשר לעדותו של גובה אמרת המערער, רס"מ נדיר סאדר:

"גם רס"מ סאדר הותיר בעדותו רושם אמין מאוד, ולפיכך החלטתי ליתן לדבריו משקל מלא. הוא גילה בקיאות רבה בפרטי החקירה, ענה באופן מקצועי לכל השאלות שנשאל, ודבריו היו סדורים והגיוניים. חלקים מהותיים מעדותו אף תאמו פרטים שנמסרו לפני כן על ידי העד אבראהים" (עמ' 5 שורות 11-14 להכרעת דינו של בית משפט קמא)

באשר להתרשמותו מעדות המערער קבע בית משפט קמא, באופן שאינו משתמע לשני פנים, כי אין ליתן משקל ממשי לדברי המערער שכן גרסתו, כפי שנמסרה בבית המשפט מלאה בסתירות, תמיהות ואי דיוקים:

"במהלך עדותו במשפט הזוטא הותיר הנאשם רושם שלילי ולא אמין. התרשמתי כי הוא ענה בהיסוס רב לשאלות שנשאל ולעיתים אף התחמק ממתן תשובות ברורות, על מנת שלא לסבך עצמו בשקרים. בנוסף, הנאשם השתהה במתן תשובותיו וניכר בבירור כי הוא בורר היטב את מילותיו, "מסדר" את תשובותיו ולא מתייחס למהלכה האמיתי של החקירה. לעיתים אף נתקבל הרושם כי הנאשם ממציא תשובות במקום, והכל במטרה שלא יכורסמו טענות הזוטא שהעלה.